צילום: Émile Bernard · Public domain · Wikimedia Commons
המילה ״קברט״ מעלה תמונה של אורות עמומים, שולחנות קטנים, זמרת עם מיקרופון ורקדניות על במה קטנה. מאחורי התמונה הזו עומדת היסטוריה של כמעט מאה וחמישים שנה.
פריז, 1881: החתול השחור
רוב ההיסטוריונים מצביעים על ״לה שה נואר״ (Le Chat Noir — החתול השחור) בשכונת מונמרטר בפריז כנקודת ההתחלה של הקברט המודרני. זה היה מקום שבו אמנים, משוררים ומוזיקאים הופיעו מול קהל שישב, שתה ודיבר. השילוב של שירה, סאטירה ומוזיקה באווירה אינטימית — זה הקברט.
מונמרטר ותור הזהב
בעקבות ״החתול השחור״ קמו בפריז מקומות רבים נוספים, והמפורסם שבהם הוא המולן רוז׳, שנפתח ב-1889. הקברט הפריזאי הפך לשם נרדף לחיי לילה, לריקוד ולחופש.
ברלין של שנות ה-20
אחרי מלחמת העולם הראשונה, ברלין של תקופת ויימאר הפכה לבירת קברט אחרת לגמרי: חריפה, פוליטית, פרובוקטיבית. הקברטים שם צחקו על הפוליטיקאים, על המוסר ועל הקהל עצמו — והיו חלק מסצנה אמנותית תוססת. עם עליית הנאצים בשנות ה-30, הסצנה הזו נרדפה ונעלמה כמעט לגמרי.
הקברט בתרבות הפופולרית
המחזמר והסרט ״קברט״ (1972) הפכו את ברלין של אותה תקופה לאגדה, והביאו את דמות המופיעה בקברט לקהל עולמי.
מה נשאר מזה היום
- הבמה הקטנה והקהל הקרוב — בדיוק כמו מופע בסלון.
- השילוב של הומור וחושניות.
- הדמות — המופיעה לא רק רוקדת, היא ״משחקת״ תפקיד.
המופעים התיאטרליים שלנו — עם תרחיש, דמות והומור — הם צאצאים ישירים של הרוח הזו. ובמופעי הבורלסק של קסניה תמצאו את הקברט במיטבו.
הקברט לימד את העולם שמופע טוב הוא שיחה עם הקהל — לא רק הופעה מולו.
