
צילום: Wikimedia Commons · Public domain · Wikimedia Commons
כשקסניה, אחת הרקדניות של ג׳וני, מורידה כפפה ארוכה אצבע אחרי אצבע לצלילי ג׳אז, היא ממשיכה מסורת בת יותר ממאה וחמישים שנה. הבורלסק הוא אחד מאבות המופע המודרני — ויש לו היסטוריה מפתיעה, מצחיקה ולפעמים גם פוליטית.
ההתחלה: לצחוק על הגבוהים
המילה ״בורלסק״ מגיעה מהמילה האיטלקית burla — לעג, בדיחה. במאה ה-19 בבריטניה, בורלסק היה ז׳אנר של תיאטרון פרודי: לקחו אופרות, מחזות קלאסיים ומיתולוגיה יוונית, והפכו אותם לקומדיה מוזיקלית פרועה, עם משחקי מילים, שירים פופולריים ושחקניות בתלבושות שנחשבו אז נועזות.
הבורלסק הוויקטוריאני לא היה חשפני במיוחד לפי הסטנדרטים של היום. הנועזות שלו הייתה בעיקר בחוצפה: נשים על הבמה שצוחקות על המוסכמות.
אמריקה: הבלונדיניות הבריטיות
בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19 הגיעה לארצות הברית להקה בריטית בהובלת השחקנית לידיה תומפסון, שנודעה בכינוי ״הבלונדיניות הבריטיות״. ההופעות שלהן הפכו לסנסציה: נשים שמשחקות תפקידי גברים, שרות, רוקדות ומתבדחות על הקהל. הביקורת זעמה, והקהל מילא את האולמות.
מכאן הבורלסק האמריקאי התפתח לכיוון משלו — מופעי וריאטה שבהם קומיקאים, זמרים ורקדניות הופיעו באותו ערב.
תור הזהב: שנות ה-20 וה-30
בין שתי מלחמות העולם הבורלסק הגיע לשיאו. תיאטראות בניו יורק ובערים גדולות אחרות הציגו מופעים שבהם ה״סטריפטיז״ — הורדת הבגדים ההדרגתית — הפך לשיא הערב. אבל הכוכבות הגדולות של התקופה לא היו מפורסמות בגלל מה שהורידו, אלא בגלל איך.
הדמות המפורסמת ביותר היא כנראה ג׳יפסי רוז לי, שהפכה את הסטריפטיז למופע של שנינות: היא דיברה עם הקהל, התבדחה, ובנתה מתח כמעט בלי להוריד דבר. הסוד שלה, כפי שנהוג לספר, היה שהקהל תמיד נשאר עם תחושה שיש עוד.
השקיעה
עם השנים, לחץ פוליטי, צנזורה עירונית והופעת הקולנוע והטלוויזיה דחקו את הבורלסק לשוליים. באמצע המאה ה-20 רוב התיאטראות נסגרו, והמופע עצמו נדד למועדונים — פחות תיאטרון, יותר ״רק חשפנות״.
התחייה: ניאו-בורלסק
בשנות ה-90 קמה תנועה חדשה בניו יורק ובלוס אנג׳לס, שהחזירה את הבורלסק לבמה כאמנות: תלבושות מפוארות, מניפות נוצות, ג׳אז, הומור, ורקדניות שכותבות ומפיקות את המופעים של עצמן. דמויות כמו דיטה פון טיס הפכו את הסגנון למותג בינלאומי, והבורלסק חזר להיות מופע שגם נשים ממלאות אליו אולמות.
מה נשאר מזה במופע של היום
הרבה יותר ממה שנדמה:
- המתח. מופע טוב לא ממהר. הבורלסק לימד שההמתנה היא חלק מהחוויה.
- ההומור. הרבה מהמופעים התיאטרליים של היום — ״השוטרת״, ״האחות״ — הם צאצאים ישירים של הפרודיה הוויקטוריאנית.
- התלבושת כסיפור. כפפות, מחוכים, מניפות — כל פריט הוא חלק מהעלילה.
- הקשר עם הקהל. מבט, קריצה, בדיחה — כמו בתיאטראות של שנות ה-30.
הבורלסק לימד את העולם שמופע נמדד לא במה שמורידים, אלא במה שמרגישים.
רוצים לחוות את זה? המופע של קסניה נבנה בדיוק ברוח הזו — ומתאים במיוחד לימי הולדת ולערבי VIP.


